מרוה משולשת היא מלך צמחי הרפואה העממית! מה לא מייחסים לו: ריפוי פגעים בדרכי הנשימה; ריפוי פגעים בדרכי העיכול, החל מהחך והחניכיים ועד לפי הטבעת, עם סטיה בדרך לעבר הכבד; טוב נגד פצעים בעור ונגד פטריות בין אצבעות הרגליים; נגד לחץ דם גבוה, חוסר תיאבון, כאב-ראש, רעידות בידיים, כאבי פרקים, כאבי אוזניים. מומלץ כסם מְשַׁתֵּן, טוב לטיהור הדם. בָּדוּק! (זאת מילת-הקסם שיש להוסיף אחרי שמפרטים סגולות מופלאות ובלתי משכנעות). אינני יכול להעיד מנסיוני על תועלתם של השימושים הרפואיים הללו, אבל אני יכול להמליץ בכל פה ולשון על שתייה של חליטת מרוה משולשת: כתבלין יחד עם תה או כתחליף לתה, בתור משקה חם ללא קפאין או תאין או שמשקה קר. ברגע זה של כתיבת הדברים אני לוגם כוס מהבילה של חליטת מרוה משולשת בלי תה, אבל עם סוכר ולימון, וקצת זוטה לבנה. בָּדוּק! מומלץ, הפעם מתוך נסיון אישי.
זה המין היחיד מכל המרוות בארץ שהוא שיח של ממש, כל היתר הם בני-שיח או עשבים. זהו צמח ירוק-עד שגובהו 1 מ' ויותר, והוא שכיח בחורש ובשיחיה (גריגה) בהרים הימתיכוניים בארץ, גם בצפון מישור החוף. העלים לבידים בצידם התחתון, ירוקים בצידם העליון. לחלק מהם יש בבסיסם עוד שתי אונות, קטנות פי 20 מן האונה האמצעית, וזו ההצדקה לשם "משולשת". הענפים מכוסים בצפיפות בשערות צמריות. הענפים שעירים, העלים לבידים.
מרוה משולשת פורחת ממרס עד יוני. הפרחים אופייניים לסוג (ר' להלן), צבעם ורוד עד סגול חיוור. לעתים עטוף הצמח כולו בפרחים. קל לאקלמו ולגדלו בגינת התבלינים ליד הבית. הצמח אסור בקטיפה מסחרית, אך מותר לקטוף לצריכה פרטית. נזירים בכרמל מתבלים במרוה את הליקר שהם מייצרים. לעיסת עלים עוזרת לרענון הפה והנשימה (שימו לב, המעשנים). להפצת ריח נעים בבית שמים ענפי מרוה על הגחלים בכירה. כן מבשמים במרוה את המים לרחיצת התינוק ולשטיפת הכביסה. העפצים המתפתחים על הצמח יפים למאכל בצעירותם (כמו במרוה ריחנית, ר' שם).
שמה הערבי מרימיה (המבורכת), על שם מרים אמו של עיסא (ישו). היא השתמשה בו ונהנתה, ובירכה את הצמח. אמוץ דפני, חוקר פולקלור צמחי הרפואה בקרב ערבים בארץ, מונה 5 שמות למרוה המשולשת בין ערביי ארץ-ישראל:מרימיה, שג'רי (עץ), תום א-סמקי (פי הדג), ג'עסם, קוסעין, קטעיר.
מרווה היא סוג גדול במשפחת השפתניים, טיפוסי למשפחה מבחינות רבות, וייחודי בצורת ההאבקה שלו, ביחסיו עם החרק המאביק, ובמבנה הפרח המותאם לכך. נוסף על הסימנים המשותפים לסוגים רבים במשפחת השפתניים (פרח דו-שפתני, 4 אבקנים, עלים נגדיים, גבעול מרובע, ריח חריף) – מתאפיין הסוג מרווה בפרח ששניים מאבקניו התנוונו, והוא נותר עם שני אבקנים בלבד. האבקנים גדולים, כל אבקן מחולק לשתי זרועות: התחתונה אינה נושאת אבקה, אלא משמשת מִדְרָך לחרק במנגנון ההאבקה: בדרכו אל הצוף שבפרח נאלץ החרק לדרוך על הזרוע התחתונה, וזו מפעילה כמנוף את הזרוע העליונה, כך שזו מתכופפת וזורה באופן פעיל אבקה על גבו של החרק. בפרח מבוגר יותר יוצאת הצלקת לעמדה שהיא גורפת את האבקה מגבו של החרק. כך נמנעת במידה רבה האבקה עצמית: ביומיים הראשונים של הפריחה, כאשר האבקנים מפזרים את אבקתם, אין הצלקת של אותו פרח בשלה עדיין לקבל אבקה. מנגנון כזה מקובל במינים רבים של צמחים, וחובבי לטינית קוראים לו פרוטאנדריה, היינו הקדמת השלב הזכרי. המאביק הטיפוסי הוא דבורים גדולות ובינוניות.
השפה התחתונה של הכותרת מפושקת, מחולקת ל-3 אונות, האמצעית רחבה מהצדדיות. עמוד העלי מפוצל בקצהו כלשונו של נחש. הזרעים (הפרודות) מפרישים ריר בהירטבם.
בסוג 700 מינים. בארץ 22 מינים, מהם ימתיכוניים ומהם מדבריים. עוד 12 מינים מגדלים בארץ בגינות-נוי.
יש דורשים את שמו מרווה – מוריה, מתוך השערה כי תפרחתה של המרווה (אולי המין מרוות ירושלים) שימשה השראה ודגם לעיצוב מנורת בית-המקדש. השערה זו פותחה ביסודיות בידי הבוטנאים הישראלים אפרים וחנה הראובני ובנם נוגה. אומרים כי השם המדעי של הסוג משמעו להיות בריא, ומקורו בסגולות-הריפוי המיוחסות למיני מרווה, במיוחד למרווה המשולשת. דעה אחרת, סבירה יותר, היא שמשמעו להושיע. בערבית נקראת המרווה המשולשת על שם מריה אמו של ישו, בזכות סגולותיה הרפואיות.
