הראם הלבן - אגדה ומציאות

 

השבת ראמים - 2019

אחד הפרסתנים  הארץ ישראלים המוזכרים כבר במקרא.

חיה מרשימה הן בשל גודלה, צבעה הבוהק וכמובן הקרניין החרוטיות אשר יש הטוענים שנתנה את ההשראה לחיה האגדתית על "חד הקרן" שמופיע גם בסמל המלוכה הבריטי.

מספרות העבר מצאתי את המאמר של בני שלמון על הראם הלבן בעלון "ראם" חוברת 2 של החברה להגנת הטבע.

אגדה יהודית שהודפסה במאה ה18 מספרת על כך שזוג ראמים, זכר ונקבה חיים בנפרד אחד מהשניה. ולאחר 70 שנה מוצאים אחד את השניה ומזדווגים. ונולדים זכר ונקבה ההולכים בכיוונים הפוכים ועתידים להיפגש בעוד 70 שנים...

לפוסטים קודמים:

• על פרסתנים שנכחדו באזורינו
• על הפראים
• על עפיפונים ופרסתנים

טחנת הקמח - המחשה ואגדה

טחנת קמח בכוח המים (בלשון המשנה נקראות רחיים של מים) היא מתקן חקלאי שפועל בעזרת אנרגיה של מים זורמים, כאשר מטרתו העיקרית (בעת העתיקה) הייתה יצור קמח על ידי טחינה של מינים של דגניים. טחנות הקמח הראשונות בהיסטוריה אשר הונעו בכח המים (טחנות מים) נבנו באירופה לקראת סופה של המאה השנייה לפני הספירה, בתקופת יוון העתיקה. טחנות אלו עשו שימוש בגלגלי טחינה אופקיים... הרומאים שכללו את הטכנולוגיה של טחנות הקמח והפיצו אותה בכל רחבי האימפריה. (מתוך ויקיפדיה)

תחנת קמח המופעלת ע"י לחץ הידראולי

שרידי תחנות הקמח הקדומות נמצאות לרוב בצידי נחלים. 

הטכנולוגיה עובדת כך (כמו באיור):

נבנית תעלה במעלה הנחלה המזרימה מים על גדת הנחל אך שומרת על גובה יחסית קבוע, כך שהתעלה נמצאת עם התקדמותה בגובה מעל הנחל, אך שומרת על נטיה קלה הדואגת לזרימת מים בה.

בשלב מסויים נופלים המים לתוך ארובה ויוצאים בלחץ אל טורבינה - שימוש בכח המים להפקת אנרגיית סיבוב.

אל הטורבינה מחוברת אבן טחינה עליונה (באיור נקראת רכב). לאבן זו חור המאפשר זריעת גרגרי החיטה כך שיפלו בינה לאבן התחתונה (קרויה שכב) אשר אינה מסתובבת.

הגרעינים נטחנים בין הריחיים ומופק קמח.

 *הידעת? שימוש בלחץ לסיבוב טורבינה קיים עד היום ברוב תחנות הכח המודרניות, רק שאת האנרגיה אנחנו מפיקים בחומרים מתכלים ולרוב מזהמים!

מספר מסלולים בהם פוגשים בתחנות קמח הידראוליות - נחל עמוד, ציפורי, בניאס, הירקון ועוד.

אך הטכנולוגיה של טחינה (ריחיים) התחילה עוד בתקופות הפרהיסטוריות עם המצאת החקלאות (ראו פוסט על אוהלו2).

המחשה המדגימה את שלבי התפתחות אבני הריחיים עד לשיכלול התעשייתי.

ואיך אפשר לסיום ללא אגדה - בת האיכר והטוחן הזקן

הדקל - מסע שהתחיל במסע לבר גיורא 1976

לחץ לכתבה המלאה

בעלון סלעית מספר ד8 משנת 1976 נתקלתי בכתבה מעניינת.

הכותב מספר כיצד עץ תמר מפורסם הנראה לנוסעים בדרך הרכבת לירושלים שליד תחנת בר גיורא שבהרי יהודה - נעלם.

הכתבה מתארת את נסיונם לשתול מחדש את הדקל.

האם אכן נקלטו הדקלים לפני מעל 40 שנים?
ספי בן יוסף מזכיר את היעלמותם של (2?) דקלים.

הדקל הוא עץ מיוחד הזקוק למים  רבים. גדל בעיקר בנאות מדבר ומסמן הימצאות מים בקרקע. הדקל קרוי גם "תמר" על של הפרי המתוק שמניב. חז"ל כתבו עליו שאין בו פסולת. (במדבר רבה פרשה ג' פסקה א)
וכמובן "צדיק כתמר יפרח", ועוד ועוד איזכורים ושימושים.
הוא מיוחס כבר מימים ימימה לעץ החיים כפי שרואים בתחריטי האשורים.

הדקל בתבליט אשורי בנמרוד (מוזיאון ישראל)

אבינועם דנין מרחיב על הדקל, מאפייניו ודרכי השימוש של האדם. בהם גם הכנת מחצלות, סלים וחבלים עליהם כתבתי בפוסט קודם.

אמוץ דפני כתב על הדקל - מתוך 'צמחים, שדים ונפלאות':
הדקל: העץ המוזכר ביותר במקרא

הדקל (תמר), המכונה גם "עץ החיים", הוא העץ המוזכר ביותר הן במקרא וזכה ל-34 אזכורים (בעיקר כשם מקום או כשם פרטי ושש פעמים תוך התייחסות לצמח עצמו) והן בקוראן שם הוא מאוזכר 20 פעם. אזכורים רבים אלו משקפים את המקום הרב שהוא תופס בחיי המדבר ואת חשיבותו כעץ יקר ערך.
הדקל מוזכר בקוראן כעץ מאכל חשוב: "הורדנו מן השמים מים במידה ראויה והשכנו אותם בתוככי האדמה - גם לייבשם נכֹל נוכל - ובהם הצמחנו לכם תמר וגפן אשר פירות רבים בהם, ומהם תאכלו" (סורת "המאמינים", פסוק 18, תרגום אורי רובין).
הדקל נחשב כעץ מקודש כבר בתקופת אשור ובבל וזכה למעמד מכובד בשלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, יהדות נצרות ואסלאם. ביהדות הוא משמש לצרכי פולחן ונמנה על ארבעת המינים (לולב).
באסלאם מסמל הדקל את העלייה לרגל וכן נעשה בו שימוש בתהלוכות דתיות ובלוויות. על פי המסורת המוסלמית "מספר השימושים בדקל הוא כמספר ימי השנה". תאופיק כנעאן, שחקר רבות את פולקלור הערבי בארץ, מוסר שעד היום (הדברים נכתבו בתחילת המאה הקודמת) מתייחסים בארץ ישראל אל הדקל כ"עץ החיים" (שַׁגַ'רַת אֶל חַיַה, شجرة الحياة). כראייה לכך הוא מביא את המנהג להשקות תינוקות שאך זה נולדו במיץ תמרים, וכן את המנהג לשבור את צום הרמדאן באכילת תמרים. אין זה מפתיע, שבין הקישוטים הנפוצים בבתי התפילה המוסלמיים הכפריים מוצאים ציורים רבים של כפות תמרים.
('צמחים, שדים ונפלאות' מאת אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב בהוצאת עולם חדש)


התמר מופיע גם במטבע שטבע קיסר רומא לאחר חורבן ירושלים וכותרתו "יהודה השבויה"

בתחילת שנות ה-2000 נשתל גרעין של תמר הנמצא בחפירות מצדה מלפני 2000 שנים. קראו לו מתושלח. אך הציפיה לטעום את טעם התמרים שאכלו אבותינו התפוגגה כאשר גילו כי מינו זיכרי.

ואי אפשר שלא להזכיר את גילוי גופתו של אבשלום פיינברג ממחתרת ניל"י, שנעלם בדרכו למצרים. גופתו נמצאה בשנות ה-60. אך זיהוי מסויים מתואר בצילום מקום קבורתו בסיני בשנות ה-30, כאשר דקל צומח ממנו.

זה היה פוסט ארוך, אך ממש לא ממצא לכמות המקורות, ההשפעות והשימושים שיש לתר בכקורות ארץ ישראל.
אשמח לשמוע עוד בתגובות. מבטיח שפוסטים נוספים יכתבו בעקבותיו.

דם המכבים - כיצד הפך הפרח הקטן לסמל יום הזיכרון?

מתוך ויקיפדיה

מאמר מרתק בבלוג של הספריה הלאומית (אגב, להתחיל לעקוב, הם פשוט מפפיצים פנינים) על גילגולו של החיבור בין הפרח הקרוי "דם המכבים" ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

,שיר על פרח דם המכבים 

מתוך עיתון "הצֹפה", 12 בדצמבר 1947

האגדה מספרת כי הצמח פורח  בכל מקום בו טיפת דם מדמם של המכבים נפלה לארץ. (אגדות מסוג זה מוכרות במדינות רבות ובווריאציות שונות)

אגדה אחרת ממקמת את רחל המשוררת ונעמי שמר באותה מערכה עם דם המכבים.

אמוץ דפני המדהים כתב עליו פוסט ובעקבות אחת התגובות עורר את השאלה אם הכלנית היה הפרח המסמל חללי מלחמה לפני צמח זה?

בצמח השדה אני נוהג לראות את שמו הערבי לצורותיו בנוסף למידה המדעי.

ודרך המגדיר של אבינועם דנין הגעתי לספר צמחיית ירושלים ומו איור מדהים של הפרח.

בנאות קדומים טוענים שהשם ניתן על הזוג רבאובני ואונץ ע"י ועדת הלשון.

סיפורים מן הנגב

מספר אגדות מתוך חוברת אריאל על הנגב

סיפורי מן הנגב - אלון גלילי
ומשל ואגדה בפי הבדואים בנגב - שון בר צבי

אגדה - מלאגרוס וחזיר הבר

מלך קלידון, אוינאוס, התחתן עם אלתאיה, אך היא שכבה עם האל ארס וילדה את מלאגרוס. זמן קצר לאחר לידתו ביקרו אלות הגורל, המוירות, את אלתאיה, והזהירו אותה שאם בול עץ מסוים יבער באש מלאגרוס ימות. אלתאיה מיהרה להציל את בול העץ ואחסנה אותו במקום בטוח. חלפו שנים, ומלאגרוס הפך ללוחם בלתי מנוצח ולמומחה בהטלת כידון.

קיץ אחד, המלך אוינאוס שכח לכבד את האלה ארטמיס במהלך הקדש פרות הביכורים לאלים האולימפיים. ארטמיס נפרעה ממנו ושלחה חזיר-בר ענקי שיחריב את קלידון. החזיר מילא את שליחותו נאמנה, והשמיד את היבולים, את בקרו ואת אנשיו של אוינאוס. כדי להיפטר מחזיר-הבר, פרסם אוינאוס הודעה הקוראת לציידים לבוא ולנסות להרוג את החיה. מי שיצליח להרוג אותה, נאמר בהודעה, יקבל את שיניה ואת עורה. גיבורים רבים הופיעו מכל רחבי יוון, וביניהם יסון, תזאוס, נסטור, קסטור ופולידאוקס. ביניהם הייתה גם אישה, אטלנטה, שכישורי הציד שלה לא נפלו מכישוריו של כל צייד אחר בחבורה. ארטמיס הייתה השומרת שלה. האלה שלחה את הציידת הצעירה על מנת לעורר תחרותיות.

אטלנטה ניחנה ביופי, בחוזק, וביכולת. חייה לא היו קלים. כשנולדה, נטש אותה אביה בהרים, ורצה במותה, משום שהתאכזב מכך שלא נולד לו בן. היא ינקה מחלב של דובה וגודלה על ידי משפחת ציידים. ארטמיס נהגה בחכמה כאשר בחרה בה להשתתף בציד חזיר-הבר בקלידון, שכן היא הייתה מקור לצרות צרורות.

מלאגרוס חשק בה בכל מאודו, אף על פי שהיה נשוי. אטלנטה הייתה אישה כלבבו. אחדים מהציידים סירבו להצטרף לציד מפאת נוכחותה, אך מלאגרוס שכנע אותם להישאר. הציידים הניסו את חזיר-הבר ממאורתו. שני ציידים נהרגו כתוצאה מהסתערותה של החיה, ואחר נהרג מכידון שהוטל והחטיא את מטרתו. אטלנטה ירתה חץ בחזיר-הבר ופגעה בו, אך מלאגרוס הוא שהרג אותו לבסוף באמצעות שני כידונים.

מלאגרוס העניק את שיני החיה ואת עורה לאטלנטה, במחווה של אצילות, והיא שמחה לקבלם. אולם שניים מדודיו של מלאגרוס התנגדו למחווה מבישה זו, משום שטענו כי לא אטלנטה הרגה את חזיר--הבר, ומשום שהיא הייתה בסך הכל אישה. מלאגרוס הרג את שניהם בחמת זעם. שני דודים אחרים קמו והחלו אף הם לריב עם מלאגרוס, והוא חיסל גם אותם. אמו של מלאגרוס, אלתאיה, רתחה מזעם על הריגתם של אחיה, שנרצחו רק בגלל נערת פרא בלתי מעודנת. היא הוציאה את בול העץ שהצילה מן האש והחלה להבעיר אותו. מלאגרוס חש כי הוא נאכל מבפנים, ומת בייסורים.

לאחר שזכתה בפרסי הציד, הלכה אטלנטה לבית אביה, כדי להתפייס עמו לאחר שהוכיחה שהיא שווה בין שווים. אביה עמד על כך שהיא תינשא, אך אטלנטה העמידה תנאי ואמרה כי היא תינשא רק לבחור שיוכל לנצחה בתחרות הליכה. מאחר שהייתה היא קלת-רגליים יותר מכל בחור, יכולה הייתה לשמור על בתוליה ללא כל קושי. היא הרגה את כל מי שנוצח על ידה. היא הרגה במו ידיה חלק ממחזריה. אך בחור אחד ושמו מלאניון ביקש את עזרתה של אפרודיטה, והיא נתנה לו שלושה תפוחים מזהב, ואמרה לו לגלגל תפוח בדרכה של אטלנטה בכל פעם שהיא תהיה ביתרון. סוף סוף, מה צורך לאפרודיטה באישה שליבה גס באהבה? ביוון נערכו תחרויות הריצה בעירום מלא, וגופה הערום של אטלנטה היה מהמם ביופיו. בכל פעם שראש מלאניון את אטלנטה חולפת על פניו, זרק תפוח זהב לכיוונה. היא עצרה בכל פעם כדי להרים את התפוח, ובדרך זו הצליח מלאניון לנצח במירוץ ולשאת אותה לאישה. מאוחר יותר שכנע אותה מלאניון להתנות עמו אהבים במקום המקודש לזאוס, ובשל חילול הקודש הזה הפך אותם זאוס לאריות.

(מהמיתולוגיה היוונית)

קישור לפוסט קודם - "חזיר הבר - מלך הצפון"

אגדה - עצי המחט מבקשים לשנות סדרי בראשית

לחץ למעבר לאגדה

מומלץ להיזכר בפוסט הקודם על טוואי האורן

אגדה חדשה על הקטלב

הרבה אנשים משתמשים בבלוג הזה ולמטרות שונות.
אבל מעטים פותחים את העיניים ורואים שזהו בלוג שיתופי.
כל אחד יכול להוסיף לו חומרים, תמונות, המלצות, עזרים, המחשות, סיפורים ואגדות...

אני רוצה להתחיל בתודה, בשם כולכם, לשי עבדת - משוררת ומספרת.
וזו חשיפת בכורה. מעשה שהיה כך היה:

בשבט האברשים יש 100 משפחות שונות... השבט כולו מלא באנשים אדישים וקרים שבוחרים תמיד להסתובב באזורים קרירים, אפילו קרים, וכמו אישיותם החמוצה הם הולכים רק על קרקע חומצית.  אבל בין כל אלה הייתה משפחה אחת שונה, משפחה מיוחדת, אופטימית יותר, חמה, אוהבת. משפחת קטלב. המשפחה החליטה לנדוד הרחק מהשבט, לחפש לעצמה מקום חמים יותר לחיות בו. וכך משפחה בת 14-18 (?) נפשות יצאה לה לנדודים בתקווה למצוא מקום אשר יתאים להם יותר! בדרכם פגשו משפחה אחרת שמטיילת. שאלו אותם- איפה זורחת השמש? היכן כדאי לגור?        ענה הילד הצעיר: "לכו לאיים הקנאריים, השמש זורחת שם כל הזמן! יפה שם ויש מלא חופים ותיירים וגלידות". ענה האבא: "לכו למערב צפון אמריקה, שם המודרניות מתחילה, אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות". משפחת קטלב התלהבה, אח אחד צעק שהוא רוצה לאיים, אח אחר צעק שהוא רוצה לאמריקה ובאמצע כל ההתלהבות, התקדם הסבא אל עבר המשפחה ואמר להם בקול שקט: "אני מציע לכם ללכת לישראל, היא אמנם קטנה אבל יש לה נשמה שאין בשום מקום בעולם, משמעות היסטורית עוצרת נשימה" הקטלבים הנהנו אל עבר הזקן במבוכה ומיד המשיכו בויכוח המתלהב על צפון אמריקה והאיים הקנאריים. רק קטלב אחד, נמוך, בגובה 6 מטר, הרהר בדבריו של הזקן. "מקום עם נשמה, משמעות היסטורית" חשב. הוא הרגיש איך ליבו פועם בחוזקה, אדרנלין זרם לו בכל הגוף, שערותיו סמרו ולבסוף- הוא אמר בקול רעם: אני הולך לארץ ישראל!!! משפחתו הייתה המומה, ניסו לשכנע אותו לבוא איתם ביחד אל החופש האקזוטי. אבל את הקטלב המצוי לא עניין כלום. הוא היה נחוש בדעתו. הזקן שמח מאוד שהעץ היפהפה התגלה כפטריוט, ניגש אליו ואמר לו: "אני מבטיח לך, שגם אם הדרך לבדך תהיה קשה, ותהיה מאוד מאוד  צמא,         כאשר תכה שורשיך באדמת ישראל, ישפכו עליך מליון כדים של מים וליבך יתרחב מאושר".

זכר הקטלב המצוי את עצת הזקן, נפרד ממשפחתו והחל ללכת. הדרך אכן הייתה ארוכה, הוא כמעט מת מצמא, והבדידות הייתה קשה מנשוא. מתוך כל 18-14 בני משפחתו הוא היחידי שהחליט לנטוע שורשיו בישראל. אבל הקטלב המצוי לא שכח את מה שהזקן אמר לו והיה אופטימי. ובאמת, כאשר הגיע סוף סוף לאדמת הקודש, הכה שורשיו... ליבו התרחב, עד שגזעו נהיה אדום כולו!!!!!!!!!!!!! ומליון כדים של מים טהורים נשפכו עליו. ומאז ועד היום תלויים כדים יפים על העץ, והוא כולו אדום. הוא מרחיב את ליבנו בצלו הרחב וביופיו המרשים כי ישראל הרחיבה את ליבו. :)

שי, כן ירבו ממך וכמותך.

איך מספרים אגדה

אז קודם כל זה לא יהיה מדריך מקיף ומכשיר...

את יהודה בלו הזכרתי בפוסט קודם, והנה שוב הוא מושך את תשומת ליבי.
אגדתו של הומרוס על מלחמת הצפרדעים בעכברים מעלה מחשבה על מה ניתן להפיק מאגדה. מוסר ההשכל לא תמיד כלכך גלוי.

ועל הדרך אגדה נוספת, מתאים לספר ליד מלכודת נמרים.

ים המלח - הנביעה הגדולה בעולם

אגדה אחת מספרת כי ים המלח מלוח בשל טפשותו של דייג.

אחרת מספרת על כך שלעומת הכנרת שמקבלת מים וגם נותנת, ים המלח רק נותן ולכן נענש ונשאר מלוח.

הבעיה היא שזו גם הדעה הרווחת ביחס למליחותו של ים המוות. אך לא כך. המליחות אינו קשורה להתייבשותו של ים המלח, אלה דווקא לשכבות המלח הנמצאות תחת הים במעמקי השבר....

על כך במאמרו של אברהם סטרינסקי מעלון "מלח הארץ".

ובהזדמנות זו אמליץ על שאר המחקרים בעלון  נפלא זה.

לחץ להעברה לאתר

אני רוצה גם להזכיר ולהודות לטימי בן יוסף ז"ל על חודשים מרתקים בקורס ההדרכה.
הזרקה של ידע ועניין מאיש מדהים.
תודה

ומה שנשאר זו רק מלכודת.... על נמרים וטיפשות

לחץ להגדלה

מלכודות נמרים, אטרקציה מדהימה במסלולי מטיבי הלכת בהרי אילת (שחורת, גשרון) ובמדבר יהודה.
אבל אתרים מדהימים אלו מעידים על תקופה בה היו נמרים באזורינו ועל סיבות לצוד אותם.

מה קרה לנמרים? כיצד נעלמו? ומה חלקנו בזה?

כתבתו של צור שיזף - לאן נעלמו הנמרים, נותנת תמונה עצובה על טיפשותו של האדם המודרני.



בנוסף ניתן לצפות בתמונות נדירות של הנמרים האחרונים בישראל בכתבה הבאה.
חלקם כבר לא איתנו.

מאמר נוסף המכיל הרבה מידע על הנמרים בסיני והסביבה.
וגם אגדה שניתן לעצב ולספר ליד מלכודת נמרים.

אגדות שלמה ודוד - חיים נחמן ביאליק

ושוב פרויקט בן יהודה....

אגדות ביאליק הנפלאות:

ויהי היום

דִּבְרֵי אַגָּדָה כְּתוּבִים בִּידֵי חַיִּים נַחְמָן בְּיִאלִיק

הוקלד לפי מהדורת דביר תשכ"ה. המהדורה סודרה והוגהה בידי יצחק פיקסלר.

א.        פתח דבר

מֵאַגָּדוֹת הַמֶּלֶךְ דָּוִד

ב.         מְגִלַּת עָרְפָּה (תּוֹסֶפֶת לִמְִגִלַּת רוּת)

ג.          הַנַּעַר דָּוִד (מֵאַגָּדוֹת-עָם)

ד.          דָּוִד הָרוֹעֶה

ה.      דָּוִד וְהַמְּשֻׁגָּע

ו.       דָּוִד וְהַצִּרְעָה וְהָעַכָּבִישׁ

ז.       דָּוִד וְיִשְׁבִּי

ח.      דָּוִד נְעִים זְמִירוֹת

ט.      מוֹת דָּוִד

י.       שְׁנֵי הַפּוֹעֲלִים אֲשֶׁר הָרְסוּ לִרְאוֹת בַּמְעָרָה

יא.     הַמְּעָרָה וְחֶרֶב הַפֶּחָה

יב.       הַמְּעָרָה וְהַכּוֹבֶסֶת

יג.        הַמֶּלֶךְ דָּוִד בַּמְּעָרָה

מֵאֲגָדוֹת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

יד.       מִשְׁפַט הַבֵּיצָה

טו.      מִשְׁפַט הַיְרֻשָּׁה

טז.      הַנֶּשֶׁר הַלָּבָן

יז.       הַאַרְיֵה הַלָּבָן

יח.      שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶך וְהַדְּבוֹרָה

יט.      שְׁלֹמֹה וְהַתּוֹר הַמִּתְהַלֵּל

כ.         שַׁלְשֶׁלֶת הַדָּמִים

כא.     מִי עָנַד לַדּוּכִיפַת צִיצַת נוֹצָה

כב.      שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶך וְהָאַדֶּרֶת הַמְעוֹפֶפֶת

כג.     כִּסֵּא שְׁלֹמֹה

כד.      חֲלֵב הַלְבִיאָה

כה.     מִי הַגַּנָּב

כו.       עֻזִיאֵל וְחַנָּה

כז.      שְׁלֹמֹה וּשְׁלֹשֶׁת הָאַחִים

כח.     הָאְשָׁה וּמִשְׁפָּטָהּ עִם הָרוּח

כט.     הַמֶּלֶך שְׁלֹמֹה וּמַלְכַּת שְׁבָא

ל.         שְׁלֹמֹה וּבַלְקִיס

לא.     שְׁלֹמֹה וְאַשְׁמְדַי

לב.      שׁוֹר אָבוּס וַאֲרֻחַת יָרָק

לג.       אַגָּדַת שְׁלֹשִׁה וְאַרְבָּעָה, נֹסַח אֶחָד

לד.      אַגָּדַת שְׁלֹשִׁה וְאַרְבָּעָה, נֹסַח שֵׁנִי

לה.     סֵפֶר בְּרֵאשִׁית

לו.       אַלּוּף בַּצְלוּת וְאַלּוּף שׁוּם

ולסיום  אגדות דוד ושלמה מפרי עטו של מיכה יוסף בן-גוריון (בֶּרְדִיצֵ'בְסְקִי).

מלכת שבא, שלמה המלך, אתיופיה וראסטאפרים

סיפור מפגש שלמה ומלכת שבא אפוף מיסתורין. אגדות נכתבו עליו, אמפריות קמו בעקבותיו והתנ"ך מסתורי לגביו...

אחת מהאגדה שאנו מכירים מיצירתו של ביאליק מספרת על מלכה עשירה מאוד, מכובדת וחכמה ששמעה על חוכמתו של שלמה מלך יהודה ובאה במסע ארוך מאפריקה לירושלים לחזות במו עיניה בחוכמתו.

בהגיעה עם אוצרות רבים, זהב, שנהב תוכים ועוד, הביאה עימה גם חידה למלך החכם באדם:
הציגה המלכה לשלמה שני זרי פרחים זהים לחלוטין, האחד אמיתי והשני מזוייף ושאלה את המלך איזהו הזר האמיתי.
שלמה הותקל...
אך לעזרתו באה הדבורה שחבה את חייה לשלמה לאחר שעקצה את אפו בטעות, ונחתה על הזר האמיתי. בכך פתר שלמה את חידת מלכת שבא.

האגדות היהודית מכילות עוד חידות שחדה מלכת שבא לשלמה, אך כסימה את מבחניה והכירה בחוכמתו, חזרה לארצה.

בתנ"ך הביקור כתוב בקיצור שדורש מדרש: היא מגיעה עם עושר רב, מתפעלת מחוכמתו, שלמה מספר לה את כל אשר יודע, המלכה נותנת לו הרבה מתנות וחוזרת לממלכתה.

אך ישנם אגדות נוספות אשר קיימות מהצד השני. מצידה של מלכת שבא.

במסורת האתיופית (חבש, חלק ממלכת שבא ההיסטורית) מסופר סיפור ביקורה של מלכת שבא ביתר פירוט.

בעודה שוהה המלכה בארמון שלמה, מזמין אותה המלך לארוחת פאר. אך שלמה החכם מתואר גם כתחמן גדול. מנות הארוחה היה מתובלות מאוד, ובסיום הארוחה הזמין שלמה את מלכת שבא לישון עימו בחדרו. אז הבטיח לא לגעת בה בתנאי שלא תיגע בדבר אשר שייך לו.

בלילה קמה המלכה לחפש מים כיוון שיבש גרונה מרוב תבלינים, כשמצאה כד מים ולגמה צץ שלמה ואמר לה שמים הם הדבר החשוב ביותר בממלכתו, והיא הפרה את ההסכם.

לקח אותה שלמה לחדרו ושכב עימה.

מלכת שבא שחזרת לארצה ילדה את בנו של שלמה "מנליק" אשר גדל ובגיל 22 יצא למסע למצוא את אביו.

מנליק הגיע אל שלמה וזה הציע לו להיות יורשו, מנליק לא קיבל את ההצעה ושלמה שלח אותו חזרה לארצו עם מתנות רבות, כוהנים, לווים ואצילים והכתיר אותו לקיסר הראשון של אתיופיה.
בדרכו החוצה מהארמון בירושלים גנב את ארון הברית והביאו לאתיופיה...

הסיפור הזה ועוד נמצא בספר המסורת האתיופית "‏‏‏כֶּ‏‏בְּ‏‏רַ‏‏‏‏‏ ‏נַ‏‏גַ‏שְׁתּ‏" (כבוד המלכים), אפוס נוצרי מהמאה ה-14 שחלקו מספר את סיפור מלכת שבא הלא היא "מקדה" צאצאית השושלת האגעזית. את חשיבות ארון הברית לאנושות ועוד.


הסיפור הנ"ל חקוק עמוק במסורת האתיופית היהודית המוסלמית והנוצרית. ישנה אמונה עמוקה שארון הברית עדיין נמצא באתיופיה במקדש בעיר אקסום בכנסיית גבירתנו מרים מציון.

הסיפור גם קושר קשר עמוק בין ציון (יהודה) והדת הראסטפארית שהתפתחה באתיופיה, אך על כך בפעם אחרת .


ספר ה"כבר נגשת" יצא לאור ב2009 בתרגום לעברית - כבוד המלכים.

לקריאה נוספת - מאמרו עמנואל וליקובסקי - מלכת שבא - שני שליטים גדולים: ממצאים המעידים כי מלכת שבא הייתה לא אחרת ממלכת מצרים "חאתשפסות" אשר קיימה מסע שתאורו הארכיאולוגי זהה לתאור מפגש מלכת שבא עם שלמה.

מרכז זוחלים מדברי

מאגר מדהים על זוחלי המדבר והנגב.
מכיל פירוט מדבים על כל זוחל.

בנוסף מכיל האתר אגדות פולקלור על זוחלים.
שווה בדיקה.

צמחי הנגב ושימושיהם

פשוט מגיע הרבה כבוד למי שאחראי על אתרים כאלו.

השימוש בצמחים לריפוי מחלות נהוג כבר משחר ההיסטוריה האנושית. האדם הקדמון ידע - כנראה מנסיונו ומהסתכלות בבעלי חיים - כיצד להשתמש בצמחים לריפוי מחלות. אפשר להניח שהוא למד את השימוש בצמחים לצורכי רפואה מבעלי חיים, שרבים מהם משתמשים בצמחים לריפוי מחלות שונות...

תמצאו פה רשימה ארוכה של צמחי המדבר, פירוש שמם בעברית ובערבית ואפילו אגדת פולקלור על הצמח.

כמובן שימושיהם בעבר ואף בהווה.

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִּן-גוריון) (1865–1921)

מי שעוד לא נכנס לפרויקט המדהים של בן יהודה... אז הגיע הזמן.


ורק לצורך הדוגמא הבאתי סופר נחמד שליקט אגדות על תקופת התנ"ך, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי.
מעשה בראשית

בהמשך יובאו סיפורים שונים מהפרויקט.

היו מוכנים