19.2.2012

פראים

מאמרו של גיורא אילני "כיצד מאבדים הפראים את זנבם" שפורסם ב"סלעית" ב-1975 נותן מבט מדהים על אורח חייהם של הפראים. המאמר פורסם גם בספר זיכרונותיו "מעלה נמר".

מבין הפרסתנים דמויי הסוס בארץ ישראל נמצאו עדויות לשני מינים, הערוד והפרא. אלו חמורי בר אשר מאחד מהם, הערוד הצליחו לביית לפני כ-5,000 שנה את חמור הבית המוכר לנו.
אך לעומת הערוד, את הפרא לא הצליחו לביית. מכאן שמו ושם כל ילד פרא שאמא לא מצליחה לביית.
מקור הערוד הוא במזרח אסיה, לצד הזברה המוכרת שבמרכזה. הפרא מקורו במרכז אסיה, איראן, קזחסטן.
שני מינים אלו נפגשו בנגב ארץ ישראל וחיו בין הרי הנגב והערבה עד לפני כמאה שנים.

אחרון הפראים ניצוד באזור סוריה בשנות השלושים של המאה הקודמת. הפראים הנותרים היו בערבות איראן וקזחסטן.

בביקוריו של גיורא אילני באיראן בסוף שנות השישים חזה בפראים החיים בטבע הפתוח. ובדרכי לכידתם (סיפור מדהים בפני עצמו).
בשנת 1968 הובאו 5 פראים בין החיות הראשונות לחי-בר יוטבתה על להשריש גרעין לעדר ארץ ישראלי. בשנת 1983 כבר מנה העדר 52 פרטים, חלקם הועברו למכתש רמון לחיות ללא גדרות.


סיפור החיזור של הפראים אלים מאוד. בד"כ ישנו זכר אלפא אחד בעדר עם הנקבות והעיירים, שאר הזכרים מקיימים עדר מקביל ומנסים מדי פעם לכבוש את עמדת ה"אלפא". הזכר מגרש את הנקבה הנבחרת מן העדר בנשיכות קלות, לאחר שבודדה הוא נושך אותה בישבנה קשות בעוד היא בועטת בו ברגליה האחוריות. בסוף משחק החיזור הם מזדווגים. לבסוף חוזרת הנקבה לחברותיה פצועה ומדממת.

ומה העניין עם הזנבות? תקראו בספרו של גיורא אילני


תגובה 1:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק