טחנת הקמח - המחשה ואגדה

טחנת קמח בכוח המים (בלשון המשנה נקראות רחיים של מים) היא מתקן חקלאי שפועל בעזרת אנרגיה של מים זורמים, כאשר מטרתו העיקרית (בעת העתיקה) הייתה יצור קמח על ידי טחינה של מינים של דגניים. טחנות הקמח הראשונות בהיסטוריה אשר הונעו בכח המים (טחנות מים) נבנו באירופה לקראת סופה של המאה השנייה לפני הספירה, בתקופת יוון העתיקה. טחנות אלו עשו שימוש בגלגלי טחינה אופקיים... הרומאים שכללו את הטכנולוגיה של טחנות הקמח והפיצו אותה בכל רחבי האימפריה. (מתוך ויקיפדיה)

תחנת קמח המופעלת ע"י לחץ הידראולי

שרידי תחנות הקמח הקדומות נמצאות לרוב בצידי נחלים. 

הטכנולוגיה עובדת כך (כמו באיור):

נבנית תעלה במעלה הנחלה המזרימה מים על גדת הנחל אך שומרת על גובה יחסית קבוע, כך שהתעלה נמצאת עם התקדמותה בגובה מעל הנחל, אך שומרת על נטיה קלה הדואגת לזרימת מים בה.

בשלב מסויים נופלים המים לתוך ארובה ויוצאים בלחץ אל טורבינה - שימוש בכח המים להפקת אנרגיית סיבוב.

אל הטורבינה מחוברת אבן טחינה עליונה (באיור נקראת רכב). לאבן זו חור המאפשר זריעת גרגרי החיטה כך שיפלו בינה לאבן התחתונה (קרויה שכב) אשר אינה מסתובבת.

הגרעינים נטחנים בין הריחיים ומופק קמח.

 *הידעת? שימוש בלחץ לסיבוב טורבינה קיים עד היום ברוב תחנות הכח המודרניות, רק שאת האנרגיה אנחנו מפיקים בחומרים מתכלים ולרוב מזהמים!

מספר מסלולים בהם פוגשים בתחנות קמח הידראוליות - נחל עמוד, ציפורי, בניאס, הירקון ועוד.

אך הטכנולוגיה של טחינה (ריחיים) התחילה עוד בתקופות הפרהיסטוריות עם המצאת החקלאות (ראו פוסט על אוהלו2).

המחשה המדגימה את שלבי התפתחות אבני הריחיים עד לשיכלול התעשייתי.

ואיך אפשר לסיום ללא אגדה - בת האיכר והטוחן הזקן

ימי קורונה - סוגי הצמר המיוחדים בארץ ישראל הקדומה - הרצאת זום אונ' בר אילן

בהמשך להרצאות הזום לימי הקורונה, 

הרצאתו של פרופ' זהר עמר – סוגי הצמר המיוחדים בארץ ישראל הקדומה.

פרופ' עמר הוא אנציקלופדיה מהלכת לצמחים וחומרי מרפא בעולם הקדום ועושה זאת דרך חקר המקורות ההיסטוריים ובראשם המקורות היהודיים.
בהרצאה זו זוהר מתחקה אחר משנה המזכירה 6 סוגי "צמר", ובדרך חתחתים מציג כיצד חקר עם שותפים כל פרט ופרט,
מה מקור הצמר, כיצד הפיקו אותו, מי השתמש בכל סוג וממתי הוא בשימוש באזור ארץ ישראל.

תנהו:

<

ממליץ מאוד להיכנס לאתר של "פרופ' זהר עמר "קדמוניות הטבע והריאליה בישראל". האתר מכיל סרטונים, הרצאות, פירסומים, כתבות ועוד.

הדקל - מסע שהתחיל במסע לבר גיורא 1976

לחץ לכתבה המלאה

בעלון סלעית מספר ד8 משנת 1976 נתקלתי בכתבה מעניינת.

הכותב מספר כיצד עץ תמר מפורסם הנראה לנוסעים בדרך הרכבת לירושלים שליד תחנת בר גיורא שבהרי יהודה - נעלם.

הכתבה מתארת את נסיונם לשתול מחדש את הדקל.

האם אכן נקלטו הדקלים לפני מעל 40 שנים?
ספי בן יוסף מזכיר את היעלמותם של (2?) דקלים.

הדקל הוא עץ מיוחד הזקוק למים  רבים. גדל בעיקר בנאות מדבר ומסמן הימצאות מים בקרקע. הדקל קרוי גם "תמר" על של הפרי המתוק שמניב. חז"ל כתבו עליו שאין בו פסולת. (במדבר רבה פרשה ג' פסקה א)
וכמובן "צדיק כתמר יפרח", ועוד ועוד איזכורים ושימושים.
הוא מיוחס כבר מימים ימימה לעץ החיים כפי שרואים בתחריטי האשורים.

הדקל בתבליט אשורי בנמרוד (מוזיאון ישראל)

אבינועם דנין מרחיב על הדקל, מאפייניו ודרכי השימוש של האדם. בהם גם הכנת מחצלות, סלים וחבלים עליהם כתבתי בפוסט קודם.

אמוץ דפני כתב על הדקל - מתוך 'צמחים, שדים ונפלאות':
הדקל: העץ המוזכר ביותר במקרא

הדקל (תמר), המכונה גם "עץ החיים", הוא העץ המוזכר ביותר הן במקרא וזכה ל-34 אזכורים (בעיקר כשם מקום או כשם פרטי ושש פעמים תוך התייחסות לצמח עצמו) והן בקוראן שם הוא מאוזכר 20 פעם. אזכורים רבים אלו משקפים את המקום הרב שהוא תופס בחיי המדבר ואת חשיבותו כעץ יקר ערך.
הדקל מוזכר בקוראן כעץ מאכל חשוב: "הורדנו מן השמים מים במידה ראויה והשכנו אותם בתוככי האדמה - גם לייבשם נכֹל נוכל - ובהם הצמחנו לכם תמר וגפן אשר פירות רבים בהם, ומהם תאכלו" (סורת "המאמינים", פסוק 18, תרגום אורי רובין).
הדקל נחשב כעץ מקודש כבר בתקופת אשור ובבל וזכה למעמד מכובד בשלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, יהדות נצרות ואסלאם. ביהדות הוא משמש לצרכי פולחן ונמנה על ארבעת המינים (לולב).
באסלאם מסמל הדקל את העלייה לרגל וכן נעשה בו שימוש בתהלוכות דתיות ובלוויות. על פי המסורת המוסלמית "מספר השימושים בדקל הוא כמספר ימי השנה". תאופיק כנעאן, שחקר רבות את פולקלור הערבי בארץ, מוסר שעד היום (הדברים נכתבו בתחילת המאה הקודמת) מתייחסים בארץ ישראל אל הדקל כ"עץ החיים" (שַׁגַ'רַת אֶל חַיַה, شجرة الحياة). כראייה לכך הוא מביא את המנהג להשקות תינוקות שאך זה נולדו במיץ תמרים, וכן את המנהג לשבור את צום הרמדאן באכילת תמרים. אין זה מפתיע, שבין הקישוטים הנפוצים בבתי התפילה המוסלמיים הכפריים מוצאים ציורים רבים של כפות תמרים.
('צמחים, שדים ונפלאות' מאת אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב בהוצאת עולם חדש)


התמר מופיע גם במטבע שטבע קיסר רומא לאחר חורבן ירושלים וכותרתו "יהודה השבויה"

בתחילת שנות ה-2000 נשתל גרעין של תמר הנמצא בחפירות מצדה מלפני 2000 שנים. קראו לו מתושלח. אך הציפיה לטעום את טעם התמרים שאכלו אבותינו התפוגגה כאשר גילו כי מינו זיכרי.

ואי אפשר שלא להזכיר את גילוי גופתו של אבשלום פיינברג ממחתרת ניל"י, שנעלם בדרכו למצרים. גופתו נמצאה בשנות ה-60. אך זיהוי מסויים מתואר בצילום מקום קבורתו בסיני בשנות ה-30, כאשר דקל צומח ממנו.

זה היה פוסט ארוך, אך ממש לא ממצא לכמות המקורות, ההשפעות והשימושים שיש לתר בכקורות ארץ ישראל.
אשמח לשמוע עוד בתגובות. מבטיח שפוסטים נוספים יכתבו בעקבותיו.

ימי קורונה - החקלאים הראשונים בעולם, כאן, על גדות הכנרת - הרצאת זום אונ' בר אילן

בהמשך להרצאות הזום לימי הקורונה, ובמיוחד להרצאה על הופעת האדם הקדמון בא"י.

הרצאתו של פרופ' אהוד ויס – החקלאים הראשונים בעולם: כאן, על גדות הכנרת.

ההרצאה מתרכזת באתר מיוחד הנמצא בדרום חופי הכנרת ונקרא אוהלוII ובממצא הארכאו-בוטני שבו.
אתר מלפני כ-23,000 שנים שנחשף עם ירידת מפלס הכנרת בשנת 1989 וחשף יחידת ישוב קטנה של האדם הקדמון.
מה שמיוחד באתר זה שציפו למצוא בו בני אדם בעלי תרבות של ציידים-לקטים. אך מחקר הממצא הבוטני שנשמר באופן מופלא, nראה כי תושבי המקום כבר פיתחו טכניקות ופרקטיקה של תרבות חקלאית הבאה לידי ביטוי גם במבנה הבקתות.

שאר ההפתעות בהרצאה,
תנהו:

<

על אחד מהמצאים כתבתי בפוסט קודם, חלק מחבל בן 19,000 שנים.

ימי קורונה - הופעתו של האדם הפרהיסטורי בארץ ישראל - הרצאת זום אונ' בר אילן

בהמשך להרצאות הזום לימי הקורונה, 

אבן יד מהתרבות האשלית

הרצאתה של ד"ר נירה אלפרסון-אפיל – הופעתו של האדם הפרהיסטורי בארץ ישראל.

ההרצאה מתרכזת בשני אתרי מפתח בארץ ישראל בהם נמצא האדם הקדמון:
האתר הראשון הוא "תל עוביידה" הנמצא מדרום לכנרת, אתר מיוחד בו נמצאו הממצאים הקדומים ביותר של אדם ובראשן אבן יד. זוהי תרבותו של ההומו ארקטוס וקרויה "התרבות האשלית" המתחילה לפני 2,000,000 שנים.
 *הודעה מעיתון "דבר" על מציאת האתר בשנת 1960.

האתר השני הוא אתר "גשר בנות יעקב" שנמצא על גדת הירדן ההררי לצד הגשר לגולן. שם נמצא אתר נוסף של של ההומוארקטוס, רק הפעם מלפני כ-780,000 שנים.

תנהו:

כלבים, דודאים וחרובים - הכלב בשמות צמחים

קבורת אישה וכלב (לפני כ15,000 שנים)

"הכלב מלווה את האדם בנאמנות מאז סוף תקופת הקרח (Clutton-Brock J. 2017), וכמו עצמים ותופעות נפוצים אחרים, נכנס שם הכלב ללשונותיו של האדם. כשם שישנם ביטויי לשון ופתגמים רבים בהם מוזכר הכלב (כמו: "קור כלבים"; "נאמן ככלב"; "הכלבים נובחים והשיירה עוברת") כך הוא מופיע בשמות צמחים בשפות שונות."

ושוב אמוץ דפני מדהים במאמר מרתק על שמות צמחים הכוללים את הכלב (אתר צמח השדה)

דם המכבים - כיצד הפך הפרח הקטן לסמל יום הזיכרון?

מתוך ויקיפדיה

מאמר מרתק בבלוג של הספריה הלאומית (אגב, להתחיל לעקוב, הם פשוט מפפיצים פנינים) על גילגולו של החיבור בין הפרח הקרוי "דם המכבים" ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

,שיר על פרח דם המכבים 

מתוך עיתון "הצֹפה", 12 בדצמבר 1947

האגדה מספרת כי הצמח פורח  בכל מקום בו טיפת דם מדמם של המכבים נפלה לארץ. (אגדות מסוג זה מוכרות במדינות רבות ובווריאציות שונות)

אגדה אחרת ממקמת את רחל המשוררת ונעמי שמר באותה מערכה עם דם המכבים.

אמוץ דפני המדהים כתב עליו פוסט ובעקבות אחת התגובות עורר את השאלה אם הכלנית היה הפרח המסמל חללי מלחמה לפני צמח זה?

בצמח השדה אני נוהג לראות את שמו הערבי לצורותיו בנוסף למידה המדעי.

ודרך המגדיר של אבינועם דנין הגעתי לספר צמחיית ירושלים ומו איור מדהים של הפרח.

בנאות קדומים טוענים שהשם ניתן על הזוג רבאובני ואונץ ע"י ועדת הלשון.