טחנת קמח בכוח המים (בלשון המשנה נקראות רחיים של מים) היא מתקן חקלאי שפועל בעזרת אנרגיה של מים זורמים, כאשר מטרתו העיקרית (בעת העתיקה) הייתה יצור קמח על ידי טחינה של מינים של דגניים. טחנות הקמח הראשונות בהיסטוריה אשר הונעו בכח המים (טחנות מים) נבנו באירופה לקראת סופה של המאה השנייה לפני הספירה, בתקופת יוון העתיקה. טחנות אלו עשו שימוש בגלגלי טחינה אופקיים... הרומאים שכללו את הטכנולוגיה של טחנות הקמח והפיצו אותה בכל רחבי האימפריה. (מתוך ויקיפדיה)
 |
| תחנת קמח המופעלת ע"י לחץ הידראולי |
שרידי תחנות הקמח הקדומות נמצאות לרוב בצידי נחלים.
הטכנולוגיה עובדת כך (כמו באיור):
נבנית תעלה במעלה הנחלה המזרימה מים על גדת הנחל אך שומרת על גובה יחסית קבוע, כך שהתעלה נמצאת עם התקדמותה בגובה מעל הנחל, אך שומרת על נטיה קלה הדואגת לזרימת מים בה.
בשלב מסויים נופלים המים לתוך ארובה ויוצאים בלחץ אל טורבינה - שימוש בכח המים להפקת אנרגיית סיבוב.
אל הטורבינה מחוברת אבן טחינה עליונה (באיור נקראת רכב). לאבן זו חור המאפשר זריעת גרגרי החיטה כך שיפלו בינה לאבן התחתונה (קרויה שכב) אשר אינה מסתובבת.
הגרעינים נטחנים בין הריחיים ומופק קמח.
*הידעת? שימוש בלחץ לסיבוב טורבינה קיים עד היום ברוב תחנות הכח המודרניות, רק שאת האנרגיה אנחנו מפיקים בחומרים מתכלים ולרוב מזהמים!
מספר מסלולים בהם פוגשים בתחנות קמח הידראוליות - נחל עמוד, ציפורי, בניאס, הירקון ועוד.
אך הטכנולוגיה של טחינה (ריחיים) התחילה עוד בתקופות הפרהיסטוריות עם המצאת החקלאות (ראו פוסט על אוהלו2).
המחשה המדגימה את שלבי התפתחות אבני הריחיים עד לשיכלול התעשייתי.
ואיך אפשר לסיום ללא אגדה - בת האיכר והטוחן הזקן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה